פסק-דין בתיק ה"פ 1562/04

א.      רקע עובדתי

1.         ביום 16.1.79, נחתם הסכם שכירות לתקופה של 5 שנים בין המשיבים לבין חברת דב אשד בע"מ (להלן: "חברת אשד"), שהיא חברה בשליטת מר דב אשד, המבקש 1 (להלן: "המבקש"). החברה שכרה מהמשיבים מרתף, חניון ומחסן בשטח כולל של 1,200 מ"ר ברח' פלורנטין בתל אביב, בגוש 7084 חלקה 185 (להלן: "הנכס"). הנכס נקנה במשותף על-ידי המשיבים 1, 3-5 ביום 24.7.77 מחברת חזון יחזקאל, חברה קבלנית לבניה (להלן: "חברת חזון יחזקאל"). מחצית מן הזכויות בנכס נקנו על ידי בני משפחת לינקר: המשיבים 3-4 ובעלה המנוח של המשיבה 5, הבאה בנעליו כיורשת (להלן כולם יחד: "לינקר"). המחצית השניה נרכשה על-ידי שועית בע"מ (להלן: "שועית"), שמנהלה ובעל השליטה בה הוא מר יהושע הלפרט (להלן: "הלפרט"). כאשר נכנסה חברת חזון יחזקאל לפירוק נמלטו בעליה מן הארץ, והעברת הבעלות בנכס על שמם של המשיבים לא בוצעה.

2.         במקביל לחתימה על חוזה השכירות, נחתם בין המבקשים לבין המשיבים 1, 3-4, וכן בעלה של המשיבה 5 הבאה בנעליו כיורשת, הסכם אופציה לרכישת הנכס בתום תקופת השכירות (להלן: " הסכם האופציה"). להסכם האופציה צורף הסכם מכר שנחתם בידי אותם הצדדים (להלן: " הסכם המכר"). הלפרט (המשיב 2) חתם כערב לכל התחייבויותיה של שועית, הן לגבי הסכם האופציה והן לגבי הסכם המכר. בסעיף 3 להסכם האופציה נקבע כי עם מתן ההודעה על מימוש האופציה, " ייחשב הדבר כמימוש האופציה, ואז ימכר לנו (למבקשים - ע.ב.) הנכס בהתאם להוראות הסכם המכר שצורף...". בסעיף 4 להסכם האופציה נאמר: "אנחנו (המשיבים - ע.ב.) מתחייבים לחתום על הסכם הרכישה מיד עם הודעת המימוש...".

תמורת האופציה שילמו המבקשים למשיבים סך של 50,000 ל"י, והתמורה עבור הנכס שנקבעה בהסכם האופציה ובהסכם המכר היתה בסך 4,100,000 ל"י (כולל הסכום ששולם עבור האופציה). בהסכם המכר הצהירו המשיבים כי הם "הבעלים החוקי והרשום" של הנכס. למעשה, הנכס לא היה רשום על שמם בעת חתימת ההסכמים, ואף לא בעת מתן ההודעה על מימוש האופציה ובמשך כל השנים בהם נדון הסכסוך בין הצדדים בערכאות השונות, כפי שיפורט בהמשך.

3.         ביום 10.1.84, עם תום תקופת השכירות, הודיעו המבקשים למשיבים על מימוש האופציה, ושילמו את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם המכר בערכה הנומינלי, שכן בהסכם לא נקבע מנגנון הצמדה כלשהו. המשיבים סרבו לקיים את חוזה המכר, וטענו כי יש לשערך את המחיר שנקבע בהסכם. בשל השתוללות האינפלציה הגבוהה באותה עת, הסכום ששילמו המבקשים לפי הסכם המכר היה כ- 2% בלבד מן התמורה שהיתה משתלמת לו היו מצמידים סכום זה למדד המחירים לצרכן מיום חתימת הסכם האופציה ועד מימושה.

4.         בנסיבות האמורות לעיל הגישו המבקשים תובענה בה"פ 1238/91 לשם אכיפת חוזה המכר. ביום 16.7.92 ניתן פסק דין הקובע כי החוזה ייאכף בשערוך שיתבטא בתשלום סך של 50,000 דולר ארה"ב (להלן: "פסק הדין הראשון"). פסק דין זה ניתן תוך שבית המשפט מסתמך, בטעות, על פסק דין שניתן בבית המשפט העליון בע"א 625/89, בעניין אחר בין אותם הצדדים.

5.         לאור תוצאות פסק הדין הראשון, שילמו המבקשים למשיבים ביום 14.9.92 סך השווה בשקלים ל- 50,000 דולר, ובמקביל הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. הואיל ופסק הדין הראשון שניתן בה"פ 1238/91 הסתמך בטעות על פסק דין של בית המשפט העליון שאיננו נוגע לעניין הנדון, ביטל בית המשפט העליון ביום 20.10.92 את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת לפסוק בשאלת שערוך התמורה החוזית שתשולם רכישת הנכס (ראה פירוט העובדות הנ"ל בסעיף 3 לפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 6136/00 שידון להלן). חרף כך, ולמרות שהמשיבים הסכימו לביטולו של פסק הדין הראשון שניתן מתוך טעות - לא החזירו המשיבים למבקשים את הסך של 50,000 דולר, שקיבלו מכוח פסק הדין שבוטל, עד עצם היום הזה.

6.         לאחר שהדיון בתביעת האכיפה שהגישו המבקשים הוחזר לבית המשפט המחוזי, כאמור לעיל, נתן בית המשפט המחוזי את פסק דין השני ביום 30.3.93, וקבע כי יש לאכוף את חוזה המכר כנגד שערוך חלקי, בתנאים שפורטו בפסק הדין (להלן: "פסק הדין השני"). המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין השני לבית המשפט העליון (ע"א 2633/93, רע"א 4649/93). בית המשפט העליון ביטל גם את פסק הדין השני, בהסכמת הצדדים, והחזיר את הדיון פעם נוספת לבית המשפט המחוזי על מנת לדון מחדש בסוגיית השערוך. 

7.         ביום 4.7.00 ניתן פסק דין שלישי על ידי בית המשפט המחוזי המורה על אכיפת ההסכם בשערוך חלקי, ובניכוי הסך של 50,000 דולר שהמבקשים שילמו למשיבים בעקבות פסק הדין שבוטל. הפעם היו אלו המשיבים שהגישו ערעור על פסק הדין השלישי לבית המשפט העליון (ע"א 8136/00). בית המשפט העליון קיבל את ערעור המשיבים ביום 6.5.02, ופסק כי יש לאכוף את ההסכם כנגד שערוך חלקי, קרי: תשלום של 175,000 דולר למשיבים, בנוסף על הסך של 50,000 דולר ששולם למשיבים בעקבות פסק הדין שבוטל. התביעה בתיק זה הוגשה בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון, והיא נוגעת למשמעותו ודרך יישומו.

הואיל וקיימת בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם בית המשפט העליון חייב את המבקשים לשלם למשיבים עבור הנכס את הסך של 175,000 דולר, או שמא הותיר בידם את הברירה אם לשלמו כנגד אכיפת ההסכם, מן הראוי לצטט את דברי השופטים בעניין זה. כב' השופט א' גרוניס פסק כי " הדרך שיש לנקוט בה הינה קביעה של סכום כולל שעל המשיבים לשלמו כתנאי לאכיפה", ובפסקה 6 אמר: " ... הנני מציע לחייב את המשיבים לשלם למערערים סכום של 175,000 דולר... מובהר כי סכום זה הינו בנוסף לסך הנזכר של 50,000 דולר (ששולם למשיבים על סמך פסק הדין שבוטל - ע.ב.). על המשיבים לשלם את הסכום תוך 120 יום, כנגד העברת הבעלות בנכס על שמם" (פסקאות 5-6 לפסק הדין).

כב' המשנה לנשיא ש' לוין וכב' השופט י' אנגלרד הצטרפו לתוצאה זו. כב' השופט אנגלרד ציין בפסקה 6: " בנסיבות המקרה הנדון, ראוי לקבוע סכום גלובלי שישתלם על ידי הקונים למוכרים כתנאי לאכיפת ההסכם... סכום זה מהווה חלק מהחיובים של הקונים המתחייבים מן החוזה. בהתאם לסעיף 4 לחוק התרופות רשאי בית המשפט להתנות את אכיפת החוזה בקיומם של חיובים אלה, התניה עליה אנו מורים במקרה הנדון".

בעניין הסך של 50,000 דולר ששילמו המבקשים למשיבים על יסוד פסק דין שניתן בטעות, ציין כב' השופט א' גרוניס (פסקה 3): " לכאורה, על המערערים היה להשיב את הסכום של 50,000 דולר למשיבים בעקבות ביטול פסק הדין". כמו כן ציין כב' השופט גרוניס בפסקה 6, לענין השיקולים הנוגעים להיקף השערוך, את " העובדה שהמערערים מחזיקים בסכום של 50,000 דולר זה כעשר שנים, על אף שהיה עליהם להחזירו בעקבות ביטולו של פסק הדין הראשון".

8.         בפועל, וכפי שיפורט להלן, המבקשים לא שילמו למשיבים תוך 120 יום את הסך של 175,000 דולר, והמשיבים לא העבירו את הבעלות בנכס על שם המבקשים תוך תקופה זו. עוד קודם למתן פסק הדין בבית המשפט העליון, הודיעו המבקשים לעיריית תל אביב ביום 1.2.00, כי השיבו את החזקה בנכס להלפרט בסוף שנת 1999 (נספח יב' לתגובת המשיבה 1). המשיבים מכחישים כי החזקה הוחזרה להם במועד הנ"ל (ראה בהמשך). אך מה שברור הוא כי לפחות עד למועד זה, ובתקופה הארוכה בה התנהלו ההליכים בין הצדדים בערכאות השונות מאז ההודעה על מימוש האופציה בשנת 1984, המשיכו המבקשים להחזיק בנכס.

9.         לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט העליון התגלע סכסוך חדש בין הצדדים. לטענת המבקשים התברר להם כי הנכס איננו רשום כלל על שם המשיבים, ומטעם זה לא ניתן לקיים את פסק הדין של בית המשפט העליון, המורה על תשלום הסך של 175,000 דולר בתוך 120 יום כנגד העברת הבעלות בנכס על שם המבקשים. המשיבים, מצידם, המשיכו לבצע את הפעולות הדרושות לרישום הנכס על שמם, וברור היה כי הם מעוניינים באכיפת הסכם המכר בתנאים שנקבעו בבית המשפט העליון. המבקשים, לעומת זאת, לא גילו התלהבות יתרה לממש את פסק הדין, וזאת בלשון המעטה. בהקשר זה נתגלעה מחלוקת נוספת בין הצדדים: המבקשים סברו כי פסק הדין מותיר בידם את הברירה אם לשלם את הסך של 175,000 דולר כתנאי לאכיפת ההסכם, בעוד שהמשיבים סברו כי פסק הדין מחייב את המבקשים לעשות כן.

10.       ביום 29.11.04 הוגשה על ידי המבקשים המרצת הפתיחה בתיק זה. בתביעתם הם מבקשים מבית המשפט לקבוע כי המשיבים הפרו את הסכם המכר ואת פסק הדין של בית המשפט העליון, שכן הסתבר כי הם אינם יכולים להעביר את הבעלות בנכס על שם המבקשים במועד שנקבע בפסק הדין. לפיכך עמדה למבקשים הזכות לבטל את הסכם המכר. כמו כן התבקש בית המשפט לקבוע כי עם ביטולו של ההסכם חייבים המשיבים להשיב למבקשים את הסך של 50,000 דולר ששולמו על יסוד פסק הדין שבוטל, בצירוף ריבית דולרית בסך 11% בשנה ולחלופין בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

בהמרצת הפתיחה נטען כי לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט העליון ביררו המבקשים את האפשרות לרשום את הנכס על שמם, ואז התברר להם כי הנכס אינו רשום כלל על שם המשיבים, אלא שהוא עדיין רשום על שם חברת חזון יחזקאל. לשם העברת הזכויות על שם המשיבים מונה מפרק בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אך המשיבים לא המציאו למפרק אישור על תשלום מס רכישה, ואף לא אישור על פרעון תשלומי החובה לעיריית תל-אביב. זאת ועוד, הסתבר כי למשיבים 1 ו- 2 אין כלל זכויות חוזיות בנכס. המשיבים לא טרחו להביא עובדות אלו לידיעת המבקשים, ולידיעת בית המשפט העליון. בנוסף, נטען כי המשיבים לא שילמו לשלטונות המס ולעיריית תל-אביב את המיסים ותשלומי חובה המגיעים בגין הנכס, ולכן לא נרשם הנכס על שמם.

לאור כל אלו, טוענים המבקשים בכתב התביעה כי הואיל והנכס לא נרשם על שם המשיבים, לא ניתן היה לרשום אותו על שם המבקשים בתוך 120 יום, כפי שקבע בית המשפט העליון. לפיכך, התנאי שהעמיד בית המשפט העליון לאכיפת ההסכם בטל, וכך גם בטל הסכם המכר שהופר על ידי המשיבים, באופן המזכה את המבקשים בהשבה. בנוסף, המשיבים הטעו את המבקשים בעניין היותם הבעלים הרשום של הנכס, וגם מטעם זה יש לבטל את ההסכם. המבקשים הינם אנשים מבוגרים כיום, ומאז ביקשו לרכוש את הנכס לפני 26 שנים נשמטה התשתית המסחרית שעמדה בבסיס ההסכם. לכן מן הראוי שחוזה המכר יבוטל, ותבוצע השבה כאמור לעיל.

11.       המשיבים 1-2 (שועית והלפרט) טענו בכתב התשובה כי המבקשים מנסים להסתיר את העובדה שהם איבדו כל עניין ברכישת הנכס, ועל כן הכשילו את אכיפת הסכם המכר ואת קיום פסק הדין של בית המשפט העליון. המשיבים, מצידם, החלו מיד לאחר פסק הדין לעשות את ההכנות הדרושות לרישום הנכס על שמם, על מנת שניתן יהיה להעביר את הזכויות למבקשים. לשם כך נדרשו המבקשים להמציא אישור מעיריית תל-אביב, שכן המבקשים הם אלו שהחזיקו בנכס מאז נחתם הסכם השכירות בשנת 1979. המבקשים נמנעו מלהמציא אישור כמבוקש, וטענו כי הם החזירו את החזקה בנכס לידי הלפרט, אף שטענה זו חסרת יסוד. בנסיבות אלו לא ניתן היה להעביר את הנכס על שם המבקשים.

עוד טוענים המשיבים 1-2 כי המבקשים ידעו היטב, במהלך כל השנים בהם התנהלו הדיונים המשפטיים ביניהם, כי המשיבים אינם רשומים כבעלים של הנכס. אך כיום הם מנסים להתלות בעובדה זו כדי להמנע מקיום הסכם המכר, לאחר שניצלו את הנכס במשך עשרות שנים. המבקשים השכירו את הנכס, ועשו בו שימוש עצמי, ועתה הם מעוניינים לבטל את הסכם המכר ולקבל את הסך של 50,000 דולר ששילמו למשיבים, דבר המהווה חוסר תום-לב.

12.       גם המשיבים 3-5 (לינקר) טוענים כי היה בכוונתם וברצונם לקיים את פסק הדין של בית המשפט העליון, אך המבקשים היו אלו שהכשילו זאת, והודיעו כי הם טרם החליטו אם ברצונם לאכוף את ההסכם. המשיבים הגיעו למצב שבו היו בידיהם בחודש נובמבר 2004 כל המסמכים הדרושים לשם העברת הזכויות על שם המבקשים, זולת האישור לעיריה אותו היו המבקשים צריכים להביא. לטענת המשיבים 3-5, פסק הדין של בית המשפט העליון מחייב את המבקשים, אשר פנו לבית המשפט בתביעה לאכיפת הסכם המכר, והם מנועים כיום מלעתור לביטולו של ההסכם בהסתמך על עובדות שהיו ידועות להם.